בתחילת הפרשה פונה יהודה בדברים אל יוסף בנסיון להשפיע עליו לשחרר את בנימין.
הוא מבקש להיות לעבד במקומו של בנימין.

במשך 17 פסוקים מרצה יהודה את דבריו בפני יוסף, כשלפי דברי חז"ל כבר בתחילת דבריו הוא מבהיר שקיימת רק אפשרות אחת,
להחזיר הביתה את בנימין.
"…כי כמוך כפרעה" – 'אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדונך'.

יהודה בסוף דבריו גם נותן טעם לכך שהוא זה שניכנס בעובי הקורה ואינו מוכן לותר,
"כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים".
'אני ערב',כך טוען יהודה,
וערב שחותם ערבות אינו יכול להתחמק.

מיד אח"כ מוסיף יהודה טעם נוסף, ובו מסיים את דבריו,
"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי".
אינני מסוגל לראות את צערו של אבי,כך טוען יהודה.

מדוע זקוק יהודה לטעם נוסף ?
מדוע הוא הוא אינו מסתפק בסיבה הראשונה, שהוא ערב ??
הנתון העובדתי שאביו יצטער אם בנימין לא יחזור,כבר הוזכר לפני זה בתוך דבריו של יהודה,
א"כ מדוע חוזר על כך יהודה בסיום דבריו,כסיבה נוספת מעבר לטעם של הערבות ??

כדי לענות על השאלה אבקש לשאול שאלה נוספת, והפעם על הפרשה הקודמת.

התורה מספרת שלאחר המפגש הראשון של יוסף עם אחיו בו הוא אוסר את שמעון בתואנה שמא הם מרגלים,אומרים האחים,
"…אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו…"
האחים לפתע נזכרים בצערו יוסף במעשה מכירתו.

מדוע האמירה "…אבל אשמים אנחנו…" נאמרת דוקא עכשיו ?
הרי חז"ל מספרים שכאשר ירדו האחים למצרים כדי לקנות אוכל,הם סיכמו בינם לבין עצמם שהם הולכים לחפש את יוסף אחיהם ולפדות אותו בכל מחיר, ואם צריך…הם מוכנים להיכנס לבדם במלחמה מול מצרים,
א"כ האחים הרי התחרטו על מכירתו של יוסף כבר בירידתם למצרים,
מדוע שם,כבר בתחילת הם אינם אומרים "…אבל אשמים אנחנו" ??

רפאל "רפול" איתן מי שהיה הרמטכ"ל ה11 של צה"ל היה ידוע כלוחם עז וכמפקד נערץ הוא נשאל פעם בראיון על מקרה שיוחס אליו
באחת המלחמות ,כך הוא נשאל על ידי המראיין,כשפיקד על צוות של לוחמים הוא חידד את הפקודה שאוסרת על הלוחמים לקחת שלל מהאויב.
אחד הלוחמים נצפה על ידו בעת שלקח חפץ מסוים שהיה שייך לאויב
והוא…ללא היסוס לקח את הנשק שבידו וירה צרור לעבר בטנו של אותו לוחם.
האם זה נכון ? האם כך קרה ?
ורפול ענה ' אכן כן '.
המראיין שהופתע מהכנות הוסיף ושאל
' האם אתה מתחרט על כך' ?
והוא ענה 'ודאי, אני מתחרט שהחטאתי…'.

אדם יכול להתחרט על דברים שעשה לרעהו,ועדיין לראות את הכל מנקודת המבט האישית שלו.
אדם יכול להצטער על דברים שעשה לחברו ולהבין שהוא לא התנהג כיאות ועדיין לא להרגיש ולהבין את הצער של חברו.
אדם מסוגל אפילו לבקש סליחה אבל רק מפני שהוא מבין שהוא לא התנהג כיאות
מבלי להבין את עוצמת הצער והכאב שגרם לחברו

אדם צריך לבדוק את עצמו האם הוא מסוגל להביט מעבר למחויבות שלו כלפי עצמו.
האם הוא מסוגל לראות את השני.

מסופר על יהודי שהגיע לרב וביקש לשאול שאלה.
אבא שלי נפטר לפני כמה ימים,כך הוא פנה אל הרב,ואני צריך לשבת שבעה.
אבל..אין לי פנאי.
ב"ה הקב"ה זיכה אותי בעסקים חובקי עולם ואין לי את הפנאי לשבת במשך שבוע שלם בתוך הבית.
אז הלכתי לישיבה סמוכה,
וביקשתי מאחד הבחורים,בתשלום כמובן,שישב שבעה על אבי במקומי.
הרב כבר הבין עם מי יש לו עסק..
שאלתי היא,כך המשיך אותו יהודי להקשות,
'האם אני מחוייב ללכת לנחם את אותו בחור ?'

אדם יכול להתנהל במשך שנים ולהרגיש שהוא מתנהל נכון ולפי מה שמצופה ממנו
הוא לא יזוז בלי שאלת רב…
אבל הוא לא יודע דהוא מנותק…

אחי יוסף אכן מצטערים ומחליטים לחפש את אחיהם בארץ מצרים.
הם מגיעים למסקנה שהם לא התנהגו כיאות.
אבל עדיין משהו חסר…
היכן הצער של יוסף,היכן הרגשת צערו של יוסף ?
רק לאחר אותו מפגש ראשון עם יוסף הם לפתע מבינים
הם לפתע מבינים שהיה עוד משהו שדורש התייחסות,
"…אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו…".

יהודה אכן פונה אל יוסף מסיבת הערבות.
'אני ערב',כך הוא טוען וערב צריך לעמוד בדיבורו.
אבל זה עדיין לא מספיק.
זה שהוא ערב זה עניין של יהודה עם עצמו.
הוא זה שצריך להיות נאמן לערבות שנתן.
אם זאת הטענה לשחרורו של בנימין,
אם כל הטענה לשחרורו של בנימין זה "צרתו" של יהודה משום שהוא ערב
זה לא מספיק משכנע את יוסף.
רק כשיהודה מוסיף את הטעם השני,
"כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי פן אראה ברע אשר ימצא את אבי".
'מלבד הנאמנות שלי למילה שלי,יש כאן גם את הצער הגדול של אבא'
רק כשיהודה מראה ליוסף שהוא מוכן למסור את נפשו בגלל צערו של אבא,ולא רק משום צערו שלו על זה שהוא ערב
רק אז מעידה התורה,
" ולא יכל יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו…ויתן את קלו בבכי…".

התורה מלמדת אותנו לשים לב.
להתבונן שאנחנו לא שקועים בתוך עצמנו.
לבדוק את עצמנו שאנחנו מסוגלים לראות את ההרגשות של האחר
כי לפעמים זה משנה את כל התמונה.

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]